<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' שופר ח"ג</h1>
<h2>דף טז.</h2>
ותקיעה מעומד אינו אלא כדי לערבב השטן וא"ר יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים כדי לערבב השטן ולשתקו לפי שכבר יצא י"ח ועדיין מחבבין את המצוה ושונין עליה ועוד שעדיין לא הגיעו לסדר ברכות והשלימו מצות שופר וכיוצא בה מצינו בהגדה בעשי"ת השטן מקטרג שהרי סיימו את התורה ואין (שווין) [שונין] לפיכך נהגו לקרות בראשית ביוה"כ במנחה ויהי ערב ויהי בקר וא"ל הקב"ה הרי ישראל זריזים שעדיין לא השלימו את הסדר ומתחילין בראשית. וכן נוהגין בב' ישיבות.
<h2>דף ל.</h2>
וא"ר עמרם ורב סעדי' לאחר תפלת מוסף מנהג בב' ישיבות להריע תרועה א' גדולה לערבב השטן ורבי' האי אומר אין עושין בתורת מנהג. ולא שמענו שאבותינו נהגו כך. אלא היחידים מתעסקין כל אחד ואחד כתאותו. מיהא (ל'.) דכי אתי רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע אינש קול אודני' מקול תקיעיא למדנו שהיו רגילין לתקוע אחר תפלה ולא שחייבין אלא כדי לערבב השטן ויפה לעשות כן ואם לא עשה לא הפסיד.
<h2>דף לג:</h2>
וכשתקע מסתב' שמברך "על התקיעה" כמו שמברך על מקרא מגילה שהיא על השמועה ואין אנו מברכין לשמוע. ואבן גיאות [כתב] א"ר עמרם שכל לתקוע טעות הוא בידו. ונהגו לברך לשמוע וכן אמר רבינו האיי והכל תלוי במנהג. וחייב לברך זמן ואינו נפטר באותו של קידוש היום דזמנו דלולב וכן שופר ביום וכן לולב. והמברך על השופר מיושב א"צ לברך מעומד ואפי' נאנס הראשון ועמד אחר תחתיו א"צ לחזור ולברך. ואמר רבינו האי ז"ל לפי שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע וכיון ששמע הברכה שבירך ראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי ברכה. אבל אחר שלא היה בשעת ברכה צריך לחזור ולברך (וטעמא) [וכדאמר טעמא] בלישנא. ובתשובה לר' האי המברך ביום ראשון על תקיעת שופר והשיח [וכו', והשיב] שגוערין בו [וכו'] עד שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך (מנחות ל"ו.), התם ב' מצות נינהו מדתנן (מנחות ל"ח.) ש"י [אינה] מעכבת ש"ר וש"ר אינה מעכבת ש"י ולא עוד אלא דלא הדר מברך האי ברכה קמייתא דאמרי' שח אין לא שח לא. והא שלח ר"ח בר"ה על תפלה ש"י אומר להניח תפלין ועל של ראש אומר על מצות תפלין. ופרקינן אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא שח מברך א' שח מברך שתים. ואעפ"כ קשה הוא להשיח. דתניא שח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו. וכ"ש האי (האי) ששח בין תקיעות דמיושב לעמידה אלא שאין חוזר ומברך שמצוה א' הוא. צא וראה שהרי הלל מברכין קודם קריאתו ובין פרק לפרק פוסק ואינו חוזר ומברך. והא תשובה חזינא לאבן גיאות וליתא [התם אלא] מדאמרינן שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וכו' ואעפ"כ קשה להשיח. [אבל] והאי ולא עוד דלא מברך האי ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתי ליתא, דוודאי היא קמייתא מברך כדברירנא בהלכות תפלין. ואעפ"כ קשה להשיח [עד] סיומא דתשובה עד לתקיעות שמעומד (ועד) [ועוד] הוסיף ולא עוד אלא אפי' הקהל צריכין ליזהר שלא להשיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע. ול"ד לתפלין שאדם מברך כמה פעמים ביום וזו מצוה א' היא. צא וראה שהרי הלל כו'. ומסתב' כיון שהתקיעה מעומד אינו אלא לערבב השטן וכבר יצאו בתקיעה מיושב א"צ לברך ואין בו הפסק ואין לחוש ולגעור. ומנהג שהתוקע מיושב אינו תוקע מעומד ואינו דומה לתפלין דאמרי' עבירה היא בידו דהוי כל א' וא' מצוה המוטלת עליו ולא נפטר מצוה של ראש בש"י וכשהוא מברך להניח על ש"י כמו כן מברך על ש"ר ועולה לשתיהן ואם שח חוזר ומברך אותה. אבל הכא כבר נפטר והשלים כל המצוה כולה. וכדי לערבב אנו תוקעין לפיכך אינו צריך לחזור ולברך.
סדר תקיעות שלש של שלש שלש כלומר ג' תקיעות ובכל א' וא' ג' והן ט' תר"ת תר"ת תר"ת שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא שיעור תקיעה כתרועה תנא דידן חשוב תקיעות דכולהו בבי שהן ו' והן בג' תרועות והן שיעור ב' תקיעות כתרועה ותקיעה הוא חצי שברים וי"מ תקיעה דכולהו בבי תקיעה של כל בבי שהן ג' תקיעות כג' תרועות והיא עיקר שיעור תרועה כג' יבבות. והא תניא שיעור תרועה כג' שברים. בהא וודאי פליגו מר סבר גנוחי גנח ומר סבר יליל יליל ומסתב' ג' שברים ג' ג' קולות קטנים מפוסקים וג' יבבות כשיעור ג' שברים אלא שאין הפסק בינתיים ול"פ בשיעורא אלא שזה עושה שברים קטנים כעין גנח והוא טוט"י וזה עושה בלא הפסק כעין ילול והכל שוה.
וא"ר עמרם ורב סעדי' לאחר תפלת מוסף מנהג בב' ישיבות להריע תרועה א' גדולה לערבב השטן ורבי' האי אומר אין עושין בתורת מנהג. ולא שמענו שאבותינו נהגו כך. אלא היחידים מתעסקין כל אחד ואחד כתאותו. מיהא (ל'.) דכי אתי רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע אינש קול אודני' מקול תקיעיא למדנו שהיו רגילין לתקוע אחר תפלה ולא שחייבין אלא כדי לערבב השטן ויפה לעשות כן ואם לא עשה לא הפסיד.
תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא א' כלומר תקע תקיעה ותרועה ותקיעה ורוצה להתחיל תקיעה של סימן שני שהן ב' תקיעות הסמוכות זו לזו ומשך בסוף תקיעה אחרונה שבסימן ראשון כשיעור ב' תקיעות אין בידו אלא א' סימן ראשון עלה בידו ולא משני כלום. וי"מ תקע תקיעה ותרועה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אלא תקיעה א' וזהו תרועה וכן מצינו שתרועה נקראת תקיעה כדאמרינן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ובתוספתא (פ"ב) תקע והריע ותקע בנשימה א' לא יצא והכי מסתברא דגרסי' בירושלמי (פ"ד ה"י) תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא א' א"ר אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו ראשה גבי סיפא מצרפין וסיפא גבי ראשה מצרפין לא ראשה אית ליה סוף ולא סיפא אית ליה ראש. וסברא כפי' קמא. מאי אין בידו אלא א' דקתני במתני' בתקיעה ראשונה קאמר, אבל שני' שמשך כשתים לא עלה בידו כלום. ואית מפרשי לה כשתים. ומיהו לר' אבא בשם ר' זעירא לפי' קמא מאי אין בידו אלא א' דקאמר ותו ל"ל למימר תקע בראשונה לימא תקע בשני' ומשך בה כשתים. ומיהו דר' אבא בשם ר' זעירא ליתא וגמרא דילן אשניה קאי מדקאמר (כ"ז:) ואמאי תסליק לה לתרתי והלכך אם האריך בתקיעה א' לב' א' עלה בידו. וגמרנו מינה המאריך בתקיעה יותר מכשיעור אין בה חילול יו"ט כ"ז שעוסק בה פירש מן התקיעה ויצא (עי' שבת קל"ג:) אסור מלתקוע ואם נתקלקלה התקיעה הראשונה חוזר לראש ואם נתקלקלה ג' שברים חוזר לשברים וא"צ לחזור לתקיעה ואם נתקלקלה תרועה באמצע הא קי"ל אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום.
<h2>דף לד.</h2>
ולפי שלא נתגלה הלכה כאחד מהם בא ר' אבהו והתקין קשר"ק דילמא גנח וילול ור' אבהו לא שינה התקיעה ממנהג שהוא ולא האריך שיעור תקיעה והתקין קש"ק דילמא גנח והתקין קר"ק דילמא ילול ותוקעין מיושב ג"פ קשר"ק כנגד מלכיות זכרונות שופרות וכן קש"ק. וכן קר"ק ג' כנגד מלכיות זכרונות שופרות ומסתברא תקנת ר' אבהו מיושב דאי מעומד לא הצריך קש"ק קר"ק אלא קשר"ק ש"ק ר"ק שהתקיעה של סימן ראשון עולה לסימן השני וכן שני לשלישי אלא בישיבה תיקן וכתב רבינו אלפסי נוהגין לתקוע מיושב ומברך עליהן ברכת התקיעה ולפי שצריכין הציבור לשמען על סדר הברכות חוזרין ותוקעין על הברכות תשר"ת דמלכיות פ"א ותש"ת בזכרונות ותר"ת בשופרות ובדין הוא שיהיו תוקעין אותן מעומד כדרך שתיקנו מיושב אלא כיון שאין הברכות מעכבות את התקיעה הרי יצאו ידי חובתן מיושב ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת [תר"ת] על סדר הברכות פ"א שלא להטריח את הציבור ומסתב' שאין מהני טורח ציבור דהא קי"ל כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות ומפני טורח אין להניח לעשות כהלכתה אלא שחשו להפסק התקינו אפי' בין הברכות שאם היינו תוקעין מעומד יש לנו לתקוע קשר"ק וקש"ק וקר"ק ביחד על כל ברכה וברכה והרי הפסק תש"ת תר"ת בין מלכיות לזכרונות ובין זכרונות לשופרות ולפי שלא עשו הפסק בברכות שלא יהא הפסק בברכות קבעו מיושב ג' סימנין כנגד כל ברכה וברכה ומיושב נמי חשו על אלו הפסקות שבדין היה לתקוע מעומד קשר"ק וקש"ק וקר"ק כנגד זכרונות וכן למלכיות ולשופרות וכשאנו עושין הסימן ג"פ כדי לסלק כל הספק כדי שלא יהא תש"ת תר"ת הפסק בינתיים ונהגו מעומד תשר"ת למלכיות וקש"ק לזכרונות וקר"ק לשופרות והן מתקיעין בין ישיבה לעמידה וכן המנהג אבל ר' יעקב ז"ל הנהיג קשר"ק בעמידה על כל ברכה ואין לשנות המנהג.
<h2>דף לד:</h2>
אר"י שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא. תנן התם שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא מט' בני אדם לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא ואפי' בסירוגין ואפי' כל היום כולו והא דאר"י משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ומגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש דרבי' היא וליתא והלכתא חוזר למקום שפסק בתקיעה ובהלל ובמגילה וכן אם תקע מקצת תקיעה ונאנס ועמד אחר תחתיו מתחיל ממקום שפסק אעפ"י ששהה שם הרבה. ת"ר תקיעות אין מעכבות זא"ז [וכו'] ברכות ותקיעות של ר"ה ויוה"כ מעכבין זא"ז ואם הקדים זכרונות למלכיות או הקדים תרועה קודם תקיעה ראשונה לא יצא. אלא פשוטה לפניו ולאחריו ותרועה באמצע. ותניא בתוספתא (פ"ב) תקיעה וברכה בין הקדים ברכה לתקיעה בין הקדים תקיעה לברכה יצא. ותניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות בד"א בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר שומעין על הסדר ושלא על סדר ברכות ויחיד שלא תקע חבירו תוקע(ין) [לו] ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך [עליו]. מצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שני עיירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין. ואע"ג דהכא ודאי והכא ספק. ומסתברא בימי השמד שמתייראין לתקוע בגלוי.
